מאת- הרב רועי אביחי
תלות רגשית - הגדרה וניתוח
תלות רגשית היא תופעה קיימת ומוכרת, אך לא מספיק מדוברת. יש המעריכים את שכיחותה בכ-10%-15% מהאוכלוסיה שהתמודדו איתה במהלך חייהם. היא תלויה בדרך כלל באופי של בני האדם. התופעה הזו קיימת בכל מקום: בישיבות תיכוניות וגבוהות, באולפנות, בתיכונים, בצבא, באוניברסיטה, בין בנים לבנים, בין בנות לבנות, ובין שני המינים, וגם אצל אנשים שכבר נשואים. האדם ה'נתלה' יכול להיות מכל מיני סוגים, כי התלות יכולה לבא מכיוונים שונים. הרבה פעמים זה אדם שחסרה לו אהבה בילדותו, או שחסר לו ביטחון עצמי והכרה בערך עצמו. לכן הוא נתפס להפרזה בערך אנשים שנראים כמושלמים באיזה תחום שאין לו, כמו 'חברמניות', כושר גופני, נגינה, חוש הומור וכדומה. הרבה פעמים האדם הנתלה הוא טיפוס בעל רגש חזק שאוהב חוויות מסעירות, והוא מחפש אותם ברגש האהבה. לפעמים מדובר באדם בעל רצון חזק לתת ולהשפיע. אדם כזה נתלה בדרך כלל באדם צעיר ממנו. המשותף כמעט לכל אחד מהאנשים הללו הוא, שהוא רוצה קשר מאוד חזק, שיתפוס את כל כולו. ה'נתלה' חושב שהוא רוצה לאהוב את החבר, אבל בעצם הוא רוצה הרבה יותר שהחבר יאהב אותו. 'בעומק', הוא רוצה מישהו שיהפוך אותו למוקד המרכזי בחייו. זה צורך קיומי בשבילו, לכן הוא סובב כל הזמן מסביב לזה, מחפש אישורים לזה שהוא באמת מספיק חשוב בשביל החבר.
חשוב שבעל התלות לא ירגיש שיש לו קרניים. תלות לא בהכרח מעידה על אופי חלש. זה אמנם מעיד על חולשה מסוימת באופי, אבל לכל בנאדם יש חולשה מסוימת באופי שלו, ומי שאין לו – או שהוא מלאך, או שהוא כבר סיים את תפקידו ויכול להיפטר מן העולם.. לכל אדם יש התמודדויות ועבודת מידות קשה ונפילות, כל אחד בתחומו, ו"לפום צערא אגרא". אדרבה – האופי של אדם שיש לו תלות רגשית יכול להיות אופי מאוד חזק, עוצמתי וחיובי, ודווקא בגלל האופי החזק הזה הוא גם מחפש עוצמות גדולות יותר ממה שאנשים אחרים מחפשים, ולכן הוא נתקל בנקודות דמיוניות שמושכות אותו ו"נתלה" בהם. העבודה שלו היא להפנות את הכוחות הגדולים שיש בו למקומות הנכונים, וכפי שיבואר להלן.
תלות רגשית היא סוג של התמכרות. כמו כל ההתמכרויות, יש בה מעט "כיף" והרבה מאוד ייסורים. היא גורמת לאדם לאבד את השליטה על חייו, והיא יוצרת צרכים חדשים שלעולם אי אפשר לספק אותם, היא גורמת לייסורים ולאכזבות רבות וקשות, ולכל מיני נזקים והסתבכויות.
ההבדל בין קשר בריא לקשר תלותי, הוא שבקשר בריא האדם שולט ברגש שלו, ואילו בקשר תלותי – הרגש שולט בו וגורם לו לאבד את אישיותו. חברות טובה אמורה לבנות את העצמיות של שני הצדדים, אבל בתלות – הנתלה מאבד את העצמיות שלו, מאבד את צידוק החיים של עצמו מצד עצמו. לכן הוא מרגיש שהאושר או האומללות שלו, השמחה והביטחון העצמי או העצבות והרגשת ה"מי אני בכלל" – תלויים לגמרי בקשר הזה; לכן הקשר הזה תופס בחיים שלו מקום מוגזם ולא הגיוני; לכן הוא חושב כל הזמן על אותו חבר, ומרגיש שההימצאות שלו היא זו שנותנת לך "דלק"; לכן הוא כל הזמן מנסה למצוא חן בעיניו, חושב ומנתח כל הזמן את היחס שלו אליו, ומתאכזב אכזבה נוראית כשהוא לא מתייחס כמו שהיה רוצה; לכן הוא שם לב לכל פרט קטן שקשור אליו, ונדמה לו שהוא אדם מיוחד במינו; ועוד.
קשר כזה אינו יכול להיות קשר בריא. אפילו אם אותו חבר היה מתייחס אליו הרבה יותר ממה שהוא מתייחס עכשיו (ואין שום סיבה שכך יקרה), זה לא היה מספק אותו ותמיד היה מורגש חוסר. האדם התלוי היה רוצה שהחבר יהיה איתו תמיד, שכל דבר שהוא חווה החבר יחווה יחד איתו, שהחבר יהיה רק שלו ולא של אף אחד אחר וכו'. הבעיה היא לא אצל החבר! הבעיה היא לא שהוא לא שם לב מספיק! הבעיה היא עצם הגדרת הקשר והציפיות ממנו. סוג הקשר שהאדם חולם עליו פשוט אינו קיים במציאות.
יש לנו צורך משמעותי והכרחי בקשר עם הזולת, בחיבור ובאהבה, בקבלה זה מזה. אך כמו בהתעמלות, אם אדם עושה התעמלות במינון הנכון, אזי ההתעמלות מזרימה לו כוח, אך אם עושה יותר מידי, בלי כלים (ובדר"כ זה יקרה מתוך השתעבדות חיצונית לאיך אני נראה ומה יאמרו עלי, כמו בתלות רגשית, כדלהלן), אזי ההתעמלות עצמה תיטול את כוחו ותגרום לחולי. וכן הוא בכל כוח קבלה והשפעה, שקשר נכון ייצור חום קירבה ושפע, אולם קשר חזק מידי יוצר חוסר איזון וחוסר בריאות המביא לכאב.
בתלות רגשית המחיר כבד עוד יותר, כי מדובר על משהו יותר עמוק, הנוגע לעצם האישיות, עצם הערך, עצם החיות.
הנפש נמשכת לשני מתוך שהיא מחפשת עוצמות וחיות יותר גדולים (בין אם מדובר באדם שחסר לו ערך ומשמעות, ובין אם מדובר באדם שמחפש ערך ומשמעות עוצמתיים יותר). המשיכה דווקא אליו היא משיכה מתוך מניע חיצוני: או חיצוניות פיזית של מראה יפה ונעים, או חיצוניות של כריזמה, אישיות מיוחדת / חזקה / כשרונית / כובשת / אצילית / זורמת / מצחיקה (לכן יש אנשים ה"מועדים" לכך שייתלו בהם אחרים, יותר מפעם אחת). קל הרבה יותר לנסות לשאוב חיות ועוצמה ממשהו חיצוני גלוי לעין מאשר מהפנימיות הנסתרת של ה' יתברך או של נפשי עצמי. תמיד החיצוניות מושכת ושואבת ו"מוכרת" הרבה יותר בקלות, לעומת האמת והקדושה הדורשים יותר מאמץ והשקעה, בחינת "מי השילוח ההולכים לאט".
אולם המשיכה אל השני כדי לקבל את העוצמות והחיות ממנו, היא שקרית, גם בגלל שהיא חיצונית, וגם בגלל שהשני לא באמת יכול לתת זאת, שכן הוא בשר ודם מוגבל והרבה פעמים גם מסובך בעצמו.
מכיוון שמשם שואבת הנפש את חיותה, במקום מהמקור, ומכיוון שאי אפשר לספק באמת את החיות משם, אז לא רק שהנפש כל הזמן צמאה וחסירה, כמו שתית מים מלוחים, אלא שהיא מאבדת את החיות הטבעית שלה, מרגישה ריקה חסירה ומדולדלת. חשה בכאב חד של ניתוק.
לכן תלות רגשית היא דבר מופלא, חוקיות שה' קבע, שכאשר לא שואבים את התלות והקיום שלנו מהמקור – מה' יתברך עצמו ומהכוחות שנתן בנו – אלא ממקור חיצוני אחר, זה הופך את הנפש למשועבדת וכאובה, ונוטל ממנה את כוחותיה. פשוט שואב ממנה את כל האנרגיה ומשאיר אותה נטולת חיות.
בעצם ה' ברא את נפש האדם בצורה כזו שמיקוד לא נכון יוצר חולי. מדהים לראות איך זה בנוי כך באופן מובנה, כמו גם במידות נוספות בנפש האדם. מכיוון שבהתאהבות יש עונג גדול, אזי אדם יכול בקלות להשתעבד לזה ולחוג סביב זה ולשים ריגוש זה במרכז חייו. וכך הוא שוכח את ה' והי"ת הוא כבר לא המרכז של חייו. ולכן החוקיות של הנפש בנויה כך שרק אם ה' נשאר המרכז והאהבה הגדולה והשמחה שבה נועדה לחזק את אהבתו ולהתקשר יותר אליו, באופן שעבודת ה' במרכז והאהבה היא מסייעת לה, רק כך האהבה היא בריאה לנפש[1].
כוח האהבה הוא הכוח החזק ביותר בעולם, ולכן ההתמודדות עם ההגזמה שלו ו/או עם הצורך לנתק אותו ולהיגמל ממנו, עשוי להיות מייסר לאין שיעור, כמו לאבד בן או לאבד בעל ר"ל. האדם עשוי להרגיש שממש נכרת ממנו אבר והוא חי כל הזמן עם "חור בנשמה". הצרה פה עשויה להיות קשה אף יותר, משום שהחבר כן חי ואם ממשיכים ללמוד או לגור באותו מקום, אז גם ממשיכים להיפגש בו, ואתה לא יכול איתו ואתה גם לא יכול בלעדיו. גם זה וגם זה מוביל לכאב מטורף, היכול לשבש לגמרי את החיים, ואין מפלט.
כשנמצאים במצב כזה של תנודות רגשיות אדירות, אזי גם האדם החכם ביותר יכול למצוא את עצמו אובד עיצות ומבולבל ולא יודע מה לעשות ומה לחשוב ומה נכון. לכן פה ממש מקויים "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין", ויש צורך בעזרה והכוונה מבחוץ. הדרכה נכונה יכולה להציל נפשות ממש.
היחס בין תלות לנטיות הפוכות
ברמה העקרונית אין יחס מוכרח. יכול להיות זה בלי זה וזה בלי זה. אולם נראה שיהיה נכון לקבוע שכמעט בכל "התאהבות", דהיינו שזה יותר מידי, זה יושב או מוביל גם למקום המיני-גופני, גם אם הנטיה הזו עטופה בעומק הנפש ואינה מודעת. בעצם המקום החיצוני הזה הוא זה שיוצר את המשיכה החזקה מעבר למידה, ולכן זה עלול מאוד להביא לתוצאה הרסנית של חולי אהבה. והדבר נכון גם להפך: גם כשזה לא מתחיל מעניין גופני, ככל שהקשר נהיה יותר מידי חזק זה עלול להגיע לשם. כי העניין הגופני הוא בעצם שיא של חיבור, וכשיש משיכה ואהבה יותר מידי גדולה, שמביאה לרצון להתמזגות שלימה, זה הופך להיות לא בריא ומתבטא ברצון הזה.
מאידך, חשוב מאוד להדגיש שהימצאות תמידית בגיל כזה בחברה נפרדת, יוצרת אצל הפוטנציאלים לכך את המשיכה הנפשית ולעיתים גם הגופנית אל חבריהם, אבל זה משום שאין אפשרות לקשרים כאלו עם בני אותו מין. לכן אין בזה ולא כלום ללמד על נטיות הפוכות "מולדות". חייבים להסיר את הדאגה הזו, אפילו ממי שמרגיש שיש לו יותר משיכה לבני אותו מין, כל עוד יש משיכה גם לבן המין השני. להסביר שזה הגיוני ולא תהיה שום בעיה להקים חיי משפחה מאושרים אח"כ. אפילו במקרים יותר קיצוניים – אולי תהיה קצת עבודה מצידו, אולי יהיה אצלו פחות חשק לבן זוגו, אבל זה נורמלי וסביר. חשוב מאוד שלא ידביק על עצמו תווית שתגרום לו לסיבוך עצמי קשה הרבה יותר. הרי גם אדם שנמשך חזק לבן המין השני עשוי להתמודד עם חשק משתנה ועם השוואות וכו'.
טיפול
א. הצעד הראשון בהתמודדות עם התמכרות, הוא לדעת באופן ברור שאתה באמת נמצא שם. שיש בעיה שדורשת פתרון ו"גמילה", שסוג החברות הזה הוא אסון בשבילך, שאתה לא רוצה אותו בשום אופן!
במקרה של תלות רגשית, ההכרה הברורה הזו היא יותר מחצי מהפתרון עצמו. אולם קשה מאוד למי שנמצא בתוך ההתאהבות להסכים לוותר עליה ולהודות שהיא אסון עבורו. בוודאי שקשה לו מאוד להפנים שלעולם לא יהיה לו יותר קשר עם פלוני. זה ניתוח כל כך כואב עבורו, שאין לו יכולת להכיל.
עבודת ניתוק זו היא לא פשוטה. היא דורשת הרבה מוכנות של ויתור למען המטרה. אתה יודע שיש לך אפשרות לשאוב הנאה וחיות ונעימות, אבל אתה בוחר במודע לעצור את עצמך ולא לעשות זאת, לוותר על כך, משום שאתה מבין כמה זה שקר והגזמה וכמה זה יעשה לך רע. אפילו שלא מדובר באיסור תורה ובהרהורי עבירה, ולכאורה מה הבעיה? הבעיה היא ההגזמה ביחס שאתה מיחס לחיצוניות ולבשר ודם, וכן בעוצמות שאתה מחפש, שהם בבחינת "אורות בלי כלים". וכעין זה מצינו בתיאור על חולי אהבה בשיר השירים: "הסבי עיניך מנגדי, שהם הרהבוני".
אין ספק שבסופו של דבר האדם יגיע להבנה הזו. השאלה היא רק כמה כאב ואכזבות הוא עוד יסבול בדרך. לכן "יפה שעה אחת קודם". בוודאי שעזרה וחידוד ע"י מישהו מבחוץ יכולה לזרז את התהליך הנפשי להכרה והפנמה זו.
למרות הכאב הגדול הכרוך בעבודה זו, זו עבודה חשובה ומוכרחת, גם כי היא נותנת לך בחזרה את החיים שלך. וגם העבודה הזו היא לכל החיים: אם תצליח עכשיו – תדע להיזהר בעתיד ולחיות בבריאות גם במקומות אחרים. שכן "מי שנכווה ברותחין נזהר גם בפושרים". מראש לא תתן לעצמך להיכנס לקשר כזה שעשוי להתפתח לתלותיות.
עוד דבר שמפריע מאוד להסכים לוותר על הקשר, הוא שיש בו לכאורה הרבה דברים חיוביים: לימוד משותף ובהתלהבות, גמילות חסד, עזרה הדדית, יותר חיות בתפילה ובעבודת ה', יותר רצון לקום בבוקר ולפעול וכו'. לכן לפעמים האדם עלול לומר לעצמו: אמנם אני גם סובל מהקשר הזה וכואב לי בגללו, אבל אני מוכן להתמודד עם הכאב ולא להפסיד אותו. חבר זה לא דבר רע אלא זה יסוד גדול ביהדות. ניתן גם להביא כל מיני ציטוטים על חשיבות אהבת חברים וכו'.
כלפי זה צריך להבין שיסודות הקשר יכולים להיות אמיתיים, רק שפה הם מוגזמים ובעוצמות גדולות מידי, בגלל התלות). גם רצון לחבר קרוב ולאהבת חברים זה רצון אמיתי, ויש לחפש חבר כזה. אך הרצון לקשר דווקא איתו וחוסר המוכנות לוותר עליו בשום אופן, הוא בגלל התלות.
כמו כן, הבעיה היא לא הכאב, הוא רק הסימפטום. הבעיה היא איבוד העצמיות, הבעיה היא שהקשר הזה בא על חשבון הקשר עם החברים, עם הקב"ה, ועם האשה. צריך לשנן את זה הרבה, משום שהרבה פעמים בניסיון לשכנע את עצמנו למה צריך לא להיות כל הזמן "דבק", אנו מנמקים זאת בכאב שלנו, כשבאמת הכאב זה לא עיקר הנקודה.
מאותה סיבה חשוב להזכיר לעצמנו מידי פעם שהמינון הנמוך וההבראה של הקשר שאנו עושים, אינה בגלל שהחבר "סובל" מהקשר הזה. הסיבה היא בגלל שזה לא בריא לך. מצד עצמך אתה צריך להשתחרר מצורך בתלות שכזו.
דבר נוסף שמקשה לוותר על הקשר, הוא הרצון הנפשי לעוצמות חזקות. ויתור על הקשר פירושו בעצם לחזור לחיות את החיים באופן הרבה יותר "פרווה", עם חוויה הרבה יותר קטנה. כמו לוותר על לאכול ארטיק ושוקולדים.
כלפי זה צריך הפנמה (כואבת..) שיותר מידי טוב בעולם הזה לא קיים.. חברות ואהבה יותר מידי מרגשת, סימן שהיא שייכת למשהו משכר ומשקר.. כמו ש"אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה" כי רק "אז יימלא שחוק פינו", אותו דבר גם פה. צריך לקבל ולהשלים עם זה. גם מבחינה מדעית כימית, הורמון האהבה "אוקסוטוצין" מופרש לזמן מוגבל זמן התאהבות חדשה, אך לאחר שהדבר כבר מורגל ו"שלך" אז הוא עובר. זה חוק טבע. לכאורה זה מאוד מתסכל – שאחרי כל הפרפרים והריגוש זה עובר. אבל כך ה' ברא בכוונה את העולם. אי אפשר להגיע פה לתענוג תמידי של אהבה. רק לעתיד לבוא. תענוג האהבה בריא ויכול לבוא רק מתוך רצון להשקעה בקשר ולחדש את האהבה מתוך בחירה. והריגוש של ההתחלה בקשר אמיתי אמור רק ליצור דבק שיביא להשקעה בקשר בהמשך. כך באהבת בן הזוג וכך באהבת חברים ואהבת ילדים ואהבת תלמידים. כשיש תענוג ומשיכה יותר מידי חזקה – זה ישר צריך להיות חשוד. זה מוביל להתמכרות שיש לה מחירים כואבים. אכן קשה לקבל את החוקיות של העולם הזה, להבין שאנחנו לא בעולם הבא. אבל זו המציאות בעולם העבודה שלנו. החיים הם לא דבש מרוכז, אלא הם כמו פירות שיש בהם מתיקות עדינה. "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאותו"! ולכן יש פה ויתור על עוצמות לא טובות, על "אורות בלי כלים", כמו ויתור על אלכוהול וסמים וסרטים לא כשרים, למען שפיות החיים.
בנוסף, יש לחפש את העוצמות האהבה והנעם בקשרים עם חברים אחרים, עם האשה ובהתבודדות עם הקב"ה, ולהבין שבאמת לא תפסיד שום דבר חיובי, אלא רק את הדברים השליליים והלא בריאים, וכמו שיורחב להלן.
ב. מה לעשות בפועל? בגדול, יש שתי אפשרויות: או ליצור נתק גמור, באופן שאתה תעבור ללמוד במקום אחר, או לנסות להבריא את הקשר בצורה נכונה. הבראת הקשר אינה אומרת ניתוק גמור, כי זה רק יגרום לרצון חזק יותר, משום שהאדם נמצא במצב של צמא כל כך גדול לאהבה, והדבר משול לילד רעב שאומרים לו שלא יקבל את החטיף והשוקולד שעל השולחן, ואז הוא רוצה אותם עוד יותר. הבראת הקשר זה לקבוע זמנים מוגבלים לקשר במינון נמוך יחסית, שיהיה לכם קשר מידי פעם, שאתם מדברים ומשוחחים, בפרט בענייני לימוד, אבל מצד שני הוא לא יהיה יותר מחבר רגיל. וביחד עם זאת להשקיע את כוח האהבה במקומות רבים נוספים, כדלהלן. אם במשך הזמן רואים שהתלות עדיין קיימת ומפריעה לחיים הנורמליים, ניתן לנסות לנתק את הקשר לאחר שכבר יש קשר חזק עם חברים אחרים. בבחינת "לא יסתור אדם בית כנסת עד שיבנה בית כנסת אחר".
כיצד בוחרים באיזו דרך לנקוט – ניתוק או הבראה? לפי רמת התלות, על פי השאלות באבחון דלעיל.
לכתחילה עדיף ללכת בדרך של חסד ולנסות להבריא. מעבר מקום זה צעד דרסטי שיש בו מחירים, לעיתים כבדים. אמנם יש מצבים שאין ברירה: תלות חזקה מידי אי אפשר להבריא כשנמצאים יחד באותו מקום, ויש צורך "לחתוך", וכשיש צורך לחתוך יש גם צורך ללכת, כי כשאתה נתקל בו בכל יום מחדש זה מבעיר ומספק דלק שוב ושוב לאהבה ולתלות. יש לדעת שיש לא מעט מקרים כאלו, שבהם אנשים נאלצו לעבור למקום לימודים אחר או אפילו לעבור דירה ליישוב אחר בגלל תלות חזקה וקשה. זה אמנם נשמע הזוי, אבל יש עוד דברים הזויים בעולם..
ג. הדרכה להבראה: איננו יכולים לדעת כמה זמן ייקח לניקוי הלב והבראתו. זה תלוי לגמרי ברבש"ע. "רק אתה יכול לרפא את הלב שלי, לשכך כל כאב שבי". אולם אנו אחראים על מה שביכולתנו, במישור הדעת ובמישור המעשה:
סור מרע:
- צריך למסמס במחשבה את ההילה מסביב לדמותו של החבר. הוא בנאדם רגיל לחלוטין. זה שנראה לך שהוא מיוחד זה סתם ניפוח דמיוני של היצר.
- להלחם לא להתמקד בזה, מתוך הבנה שכלית שזה לא נכון אלא הרסני. יש פה מלחמה נגד הטבע, לא לתת לזה מקום, לא לחשוב על זה, לא להחשיב את זה. להתמקד באנשים ובדברים אחרים. למלא סדר יום כמה שיותר עמוס ומלא תוכן.
- לא להתגעגע ולשחזר ולהתרפק על כל השיחות והנעימות והמתיקות שהיו לכם ביחד או שיכולים להיות לכם. להחשיב זאת כמו הרהורי עבירה ממש, משום שהם הורסים את עצם החיות והקיום שלך. להבין שבאמת אין שם שום דבר אמיתי להתגעגע אליו, אלא זה רק דימיון שהופך משהו מאוד טיפשי לקסום וממכר כל כך. ובע"ה כשהתלות תעבור אז ברור שתרגיש כך ולא תבין למה כל כך התלהבת והתגעגעת.
- להפנים שהוא לא צריך אותך. הוא יכול להסתדר בחיים גם בלעדיך (למרות שזה מאוד כואב לחשוב ולהפנים זאת). וגם אם הוא צעיר ממך, הוא לא צריך את האפוטרופוסות שלך.
- אתה לא צריך אותו. יש לך חיים מלאים ועשירים גם בלעדיו: כשרונות, תחביבים, חברות, משפחה, אחים, אחיות, קרובים וקרובות, לימודים, ומעל הכל – קשר עם הקב"ה שנמצא איתך תמיד ואוהב אותך ללא גבול.
- לא לעשות שום דבר שמחזק את הרצון ואת הקשר הזה. שכן אחרי המעשים נמשכים הלבבות, וברור שזה גורם לחיזוק התלות והרעד בלב והציפיה לקשר והמחשבות וכו'. לא לעשות זה אומר: לא ללכת למקומות שבהם הוא נמצא בגלל שהוא נמצא שם (הרבה פעמים זה מניע חבוי וצריך להיות כנה עם עצמך להודות בו); לא להתנדב לעזור ולסייע או להשאיל לו או לארח אותו וכדו'; לא לעשות דברים מתוך רצון שישים לב אליהם ואליך. ועוד.
- כחלק מזה, תשתדל מאוד לא לשתף אותו בההתמודדות שלך עם היחס אליו. א. משום שאתה רוצה את השיתוף כחלק מהתלות. כל שיתוף שכזה יוצר קשר מחודש וחיבור רגשי אצלך. ב. משום שעכשיו זה כיף לך לדבר על זה, אבל אחר כך זה יוצר מתחים וחוסר נעימות. דווקא אם לא תשתף כלל יש לזה סיכוי לעבור יותר מהר ועם הרבה פחות כאבים וסיבוכים. לעיתים אין ברירה וחייבים לשתף כדי שהשני יבין מדוע אתה מתנתק ממנו ולא ייפגע, אולם גם אז מספיק פעם אחת, ואחר כך להלחם על ההתמודדות שלך בלי קשר אליו ובלי שיתוף שלו. גם בלי לרמוז לו כמה קשה לך וכמה אתה סובל. כך יש סיכוי שהזמן והעבודה שלך יעשו את שלהם, בעזרת ה' כמובן.
עשה טוב (בזה אנו הופכים את ההתמודדות והכאב לשליחות חיובית, להגביר מנוע ולא לכבות):
- חשוב מאוד לחזק ולהעמיק את הקשרים עם חברים אחרים. אל תנסה כל הזמן "לשמור" את הפינה בלב דווקא לו. אל תנסה כל הזמן לצפות שהקשר איתו יחזור להיות כמו שהיה. להפך: תפתח קשרים קרובים וחברויות עמוקות עם אחרים. וחשוב שיהיו כמה ולא רק אחד. 2-3 חברים לפחות. זה אמנם לא נותן את אותה עוצמה של קשר מטורף שקיימת בתלות הרגשית (וטוב שכך..), אך זה עוזר מאוד להצלחת הנפש להיגמל מהחברות הממכרת, ונותן לה כוח ומרגוע. בדרך כלל לא צריך לחשוש שגם איתם יווצר מצב כמו שהיה עם הקודם. אסור שהפחד מתלות יגרום לחשש מחברות. חברות זה דבר חשוב מאוד. לא צריך לבדוק בכל חברות טובה ובקשר קרוב האם יש בזה תלות. חברות טובה יכולה להיות חזקה ואמיצה מאוד, ממלאת שמחה, אהבה ואפילו געגועים. אלא שאין בזה איבוד העצמיות והתמכרות. הקו הוא דק, אבל למי שנמצא בפנים – הוא ברור. באופן כללי חשוב לזכור, שחברות אמיתית זה דבר שצריך להשקיע בו, והוא לא בא מעצמו: הן ביציאה החוצה מעצמך – בנתינה, בהארת פנים, בהכרת אנשים חדשים וכו', והן בעבודה שלך על עצמך – בקניית מידות טובות, באהבת עצמך ובפיתוח התחושה שהערך האישי הנפלא שלך לא מותנה בשום התייחסות של אחרים.
- לא רק בחברויות יש להשקיע, אלא גם בעזרה ונתינה לסובבים. בזה אתה בעצם עושה פיזור של כוחות האהבה והנתינה שיש בך. במקום להשקיע את כל הכוחות הללו במקום אחד, באופן בלתי בריא, תלמד בעז"ה להשקיע אותם בצורה בריאה ומאוזנת. בתחילה זה מרגיש מאולץ וחסר סיכוי שזה יוכל למלא את החסר שבנפש, אבל לאט לאט, בעקשנות ובהתמדה, הנתינה הזו תישא פירות ותעזור לריפוי בע"ה.
- לאנשים שהתלות נובעת אצלם מנפש בעלת חיפוש קשר הרבה יותר עוצמתי לכל דבר, אזי התרופה המרכזית היא לחבר את החיים למקורם ולשאוב את החיות משם ביתר עוצמה. שכן רק בקב"ה שייך "להיתלות רגשית" לכתחילה, ותלות זו ממלאת כוחות ולא שואבת אותם, וכדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"י ה"ג): "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד, כמו שציוונו: 'בכל לבבך ובכל נפשך'. והוא ששלמה אמר דרך משל: 'כי חולת אהבה אני'. וכל שיר השירים משל הוא לענין זה". הרי לנו שהרמב"ם קורא לתלות רגשית "חולי אהבה", שכן זהו ממש חולי. וכן למדנו שאנו מצווים על אהבה זו. ומי שיש לו נטיה חזקה לפתח תלות רגשית בבשר ודם, עליו לדעת שהוא ראוי ומסוגל יותר לזכות לדרגה גבוהה של קרבה ואהבה גדולה לה'. יסוד זה כתוב במקורות רבים. נצטט כאן מקור חזק וחשוב מר' צדוק מלובלין בספרו "צדקת הצדיק" (פיסקה מט): "כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר – הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב.. ועל כזה אמרו: אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר לתקן אותו דבר". ניתן לחוות את עוצמת הקרבה לה' בתפילה, בהתבודדות ובדמיון: בתפילה ובהתבודדות: לייחד לזה זמן, ולצאת לחיק הטבע. חיבור לחבר יש לו גבול. בסופו של דבר כל אחד חווה את הדברים מהנקודה שלו. אין פה התמזגות מוחלטת, עדיין יש מחיצות מסוימות. כל אחד שוקל את מילותיו, כל אחד מנסה לומר את הדברים בצורה שהכי תתאים, תמיד יש איזה מקום של איך הוא חווה את זה ואיך הוא חושב. אבל ה' יתברך הוא לא משהו שהוא חוץ ממך, הוא לא משהו אחר ממך שיכול להתחבר איתך, אלא הוא אתה עצמך, אתה עצמך ממנו. וזה אין עם שום בשר ודם. רק איתו יכולה להיות מתיקות גמורה, מליאות גמורה. בנוסף לכך, כמה שתהיה חיבה וקירוב ביניכם, עדיין בשר ודם הוא תמיד מוגבל ולא זמין 24/7 כמו רבש"ע. בדמיון: נצטט "תרגיל דמיון" כזה מתוך הספר "ייסורים של אהבה": הבה ננסה להרחיב את האהבה הזו לחברים האחרים. הנה חיים, והנה יעקב, והנה שמשון, והנה אורי… דמויות-דמויות הצטיירו במוחו, כל אחת עם כל כך הרבה חן, כל כך הרבה כוחות גנוזים. ועכשיו: הקרובים – אבא ואמא, איך אני אוהב אותם! האחים והאחיות הנפלאים שלי, סבא וסבתא, הדודים, בני-הדודים… הלאה: כל האנשים העובדים, זה בחשמל, זה במחשבים, זה בחקלאות, זה במסחר, זה בתעשייה, זה ברפואה… כמה ילדים הולכים לבית הספר, לגנים, למעונות, הכול חולף בדמיון, הכול חי וצבעוני. ותחשוב על זה שבכל כמה שניות נולד עוד ילד בעולם, עוד חיים חדשים, ומצד שני – גם נפטר מישהו, זהו סיבוב מעגלי… והנה תור בעלי החיים: אריה, נמר, תרנגול, סוס, פרה, ברדלס, בלי שום סדר, מה שעולה ראשון בראש – עופות: ציפורים עפות, ציפורים נחות, ציפורים צבעוניות, עופות דורסים, ושוב חיות: זברה, ג'ירפה, קרנף, פיל, קוף, צב… איזה שפע, בלי גבול, כמה עושר, כמה יופי, כמה פרטים שכל אחד הוא עולם ומלואו! עכשיו הדומם: נופים, הרים, שקיעות, רוחות, גשמים, שלגים, נהרות, מפלים, קול פכפוך המים בזרימתם, הימים ועומקם, הדגים, השוניות, האלמוגים, אלפי היצורים שבים… רגע, ומה עם הצומח? פרחים בשלל צבעים, "מרבדים נפרשים, אלף גון וצבע", שדות תבואה, יערות עבותים, פרדסים, פירות… וכל השפע האדיר הזה רק כאן, בכדור הארץ, ולמעלה מזה כל הכוכבים, שביל החלב, כל המערכות האדירות, כל הגלקסיות… והכול-הכול – מהקדוש ברוך הוא. הוא מקור הכול, הוא מנהל את הכול בכל רגע, והכול מחובר יחד בהרמוניה!… בשלב הזה הרגיש מנחם שהוא נכנס ממש ל"אקסטזה", מין אושר עילאי הציף אותו, אי אפשר לקלוט את הכול, להכיל את הכול. ואתה – פירור קטן בתוך הים הענקי הזה, וגם לך ה' דואג כאילו היית בנו יחידו, כאילו רק אתה קיים בעולם.
כשמצליחים לעלות לאהבת ה', היא כ"כ גדולה, עד שבאמת אין דמיון בינה לבין אהבה לפרט זה או אחר. - לאחר שהמצב הזה קורה, נוצר כבר ניתוק ודלדול של הנפש, ולא תעזור רק ההבנה והמעשה. יש להבין שנוצר כבר מצב לא בריא, כמו חבל שנמתח ונמתח עד שהוא נקרע. ולכן תהליך השיקום יכול להיות יותר ארוך וכואב. כמו להוציא צמר מתוך קוצים. הנפש התמקדה מאוד על משהו והכניסה אותו ל"פריים", והיא נמשכת אחריו אוטומטית. במיוחד שהנפש אוהבת להימשך אחר דברים חריגים ועוצמתיים. ולכן זה כבר משהו בלתי נשלט הפועל על הרגש והחוויה גם אם אתה מנסה לשלוט ולקחת את המושכות לידיך בחזרה. ובשביל להצליח צריך גם הבנה והשלמה עם זה שבשלב הזה של הגמילה יהיה כאב. תמיד שלב הגמילה הוא כואב. הכאב נובע גם מהצורך להתגבר ולהפסיק לצרוך את מה שהביא לי חיות ועונג. אך יש כאב גם מעצם הניתוק שנוצר בנפש. יש לתת לכאב את המקום, לנסות להסיח את הדעת מחד, ולהפנות את הכאב לתפילה ולצימאון לא-ל חי ולתחושת ביטול לה' וענווה והכנעה. שיש בהם מתיקות המיוחדת להם. ולהתאזר בסבלנות, שהנפש תתרגל ותתחזק ותתרפא לאט לאט, כמו שלוקח לפצע זמן להתאחות ולהירפא. וכמו שכתוב בזהר (בראשית, וישלח תלב, ג): "וכל מה שעושה הקב"ה לישראל ולצדיקים שבהם, שמושיעם לאט לאט ולא בפעם אחת. בדומה לאדם הנתון חושך, ותמיד בחושך היה משכנו. שבעת שרוצים להאיר לו, צריכים לפתוח לו תחילה אור קטן, כפתחו של מחט. ואחר כך מעט גדול ממנו. וכן בכל פעם יותר, עד שמאירים לו כל האור כראוי. כך הם ישראל. וכן למי שבאה רפואה, אינה באה בשעה אחת, אלא שבאה מעט מעט עד שמתרפא". יש לדעת שגם ניתוק וגם הבראה, זו עבודה ארוכה ואין קיצורי דרך, כמו כל עבודה על המידות. לא להשלות את עצמנו. והעבודה היא קשה: עקשנות ומאמץ. על העקשנות, המאמץ והאמונה רק אתה אחראי. גם כשנמצאים במצבים קשים, גם כשרוצים כבר "להרים ידיים", גם כשנראה שאין סיכוי שזה יעבור – תהייה עקשן לטובה, תתחזק באמונה, ותדע שזה בסך הכל "חוט השערה", חוט השערה שנראה כהר גבוה. אבל זה דמיון שהונח בך כדי לנסותך, ויילקח ממך ברצות ה', כאשר תתעקש ותאמין וכאשר יעבור זמן הניסיון. יכול להיות שלפעמים תיכנע לרגשות ותמצא את עצמך אומר או עושה דברים שאתה יודע שהם מיותרים. אבל זה כמו כל התמודדות בעבודת המידות: מתמודדים, לפעמים נכשלים, אבל בסוף מצליחים בעזרת ה'. זה יכול לעבור לגמרי ולחזור לבריאות גמורה. צריך סבלנות ואמונה בה'. אנו אחראים על העבודה ולא על התוצאות. יש פה נקודה של ביטול לה', שהיא חשובה מאוד מצד עצמה.
לסיום: אהוב את עצמך! הייה בטוח שה' נתן לך כוחות נפלאים ושאתה ראוי לאהבה. הייה בטוח שהערך האישי שלך אינו תלוי בשאלה עד כמה אחרים שמים לב אליו. הבנה כזו גם תעזור לך להרגיש טוב יותר, ובאופן פרדוקסלי עשויה לגרום שיעריכו אותך יותר. ה' אוהב אותך. הוא רוצה לקדם אותך. תתחזק בנקודות הללו, בעקשנות ובהתמדה, ותזכה בעז"ה לבנות אישיות גדולה ומקרינה!
נספח – הדרכה לאדם שנתלים בו
קשרים בין בני אדם הם דבר מורכב, כידוע, וסיפורי תלות הם אחד מהמורכבים שבהם.. גם האדם שנתלים בו עלול לסבול לא מעט מהקשר ומהסיטואציות, וגם הוא עלול להיות נבוך מאוד ולא לדעת מה נכון לעשות ואיך לפעול. מה הוא יעשה כאשר הוא מרגיש שהחברות לוחצת ודביקה לו? כאשר היא לא מאפשרת לו להיות הוא עצמו, או לפעול בחופשיות? ומה הוא יעשה לנוכח פרצי רגשות קשים של בכי, או כעס ועוינות, או אפילו איום בהתאבדות אם לא יסכים להיות חבר? פעמים רבות, גם לאחר שמדברים על זה ושמים את הדברים על השולחן, עדיין אם ממשיכים להיות באותו מקום אז יש כל הזמן אי נעימות. למרות שהאדם שנתלים בו אינו חווה את העוצמות הרגשיות והסבל הנורא של החבר התלותי, אבל ברור שהסיפור הזה תופס אותו ומטלטל אותו הרבה, כמעט כל הזמן. אי אפשר שלא לשים לב אם השני פה או לא פה, ומנסים לפרשן למה הוא לא פה, או למה הוא הלך באמצע וכו'. וברור שיכולים להיות שלבים שתהיה עוינות משני הצדדים, או ששני הצדדים או אחד מהם ינסה לברוח כל הזמן מנוכחותו של השני. וייתכנו גם מצבים הפוכים – שהבחור שנתלים בו ירצה "דווקא" להגיע לשיעור או לתפילה או לחתונה וכו'. אבל בעיקרו של דבר זה לא "דווקא" מול השני, אלא "דווקא" מול עצמו: להוכיח לעצמו שהוא לא נותן לזה לנהל לו את החיים.
ניתן וצריך להאריך בהדרכה לאדם שנתלים בו. אולם מכיוון שזהו רק נספח לטיפול באדם התלוי, נכתוב כאן כמה נקודות בקצרה:
- נכון לבדוק האם יש לי גם אשמה בזה? לעיתים האדם שנתלים בו, בפרט אם זה יותר מפעם אחת, מתנהג בצורה שהוא רוצה למשוך תשומת לב ונהנה מזה, לפעמים בתת-המודע. אך בסופו של דבר הוא סובל מזה.
- חשוב מאוד להיות אמפטי ורגיש, למרות שזו כאילו "בעיה שלו". זו מצוות עשה של בנאדם לחברו. לפעמים יש אפשרות לנסות להבריא את הקשר באופן של מינון יותר נמוך, כמו שפורט לעיל, ולפעמים אין ברירה אלא לחתוך. אך בכל מקרה, אם זה מגיע מצד האדם שנתלים בו, נכון מאוד לדבר על זה בגובה העיניים, לבטא הערכה והבנה, להסביר לו למה הקשר הזה קשה לך ולמה הוא לא טוב עבורו, להיות אמפטי, לתת תחושה טובה ומעודדת ולא מזלזלת. ובמידת הצורך – להפנות אותו לאיש מקצוע או לגורם חינוכי שיעזור לו. ורק אז לחתוך.
- במידת הצורך נכון לערב גורם חינוכי אחראי שיעזור לו ויפנה אליו מיוזמתו.
- מכיוון שפעמים רבות נוצרת עוינות בגלל המצב המתוח, הקשה והכואב הזה, אזי מדרך הטבע צפים רגשות קשים ושליליים אחד כלפי השני. יש לעשות עבודת המידות, לדחות כל מחשבה רעה של הנפש הבהמית שמחפשת שיהיה לו קשה או ח"ו להכאיב לו, אלא לרצות עבורו רק טוב, לראות במעלותיו, ללמד עליו זכות, להבין שגם אם לפעמים הוא "נכשל" בדיבור לא שייך או בביטוי אהבה שלא במקום למרות שהחלטתם על ניתוק, הוא פעמים רבות מתאמץ המון המון וכובש עצמו המון, והוא ראוי להערכה גדולה מאוד על כך.
- נכון שפעמים רבות צריך לחתוך בסכין חדה, ודווקא זה מה שיעזור לאדם התלוי. אבל יש להשתדל לעשות מה שאפשר כדי להקל עליו. לא להיות עם לב אבן שלא אכפת לו. להבין שהוא מאוד מאוד סובל, הרבה יותר ממך. ולמרות שזה לא אשמתך (כאמור, לפעמים גם לך היה חלק בזה, ולפעמים הוא גם נתן ותרם לך המון, ולפעמים היה קשר מדהים ומרגש ביניכם שגם אתה נהנת ממנו מאוד, עד שזה התפתח לתלות לא בריאה), עדיין יש פה צורך לעזור ולהתחשב בו. כך מדריכה אותנו התורה. ולכן אם אתה יכול להימנע מלהגיע למקומות שהוא נמצא, או להקל עליו באופנים אחרים, יש להשתדל ככל האפשר לעשות זאת. במידת הצורך נכון להתייעץ עם גורם חינוכי או טיפולי שידע לעזור למצוא את האיזונים הנכונים.
[1] ובעצם מה גורם את ההבדל בעומק בין אהבה מרגשת אבל בריאה לבין אהבה תלותית וחולה? השאלה האם הריגוש שבאהבה הוא עומד במרכז, התענוג של ה"אני", או שהכל משרת את עשיית רצון ה'.
אלא שלכאורה קשה על זה מחיבור בין איש לאשה, שבו יש אכן אהבה בתענוגים, "נתעלסה בגיל באהבים", ונתינת מקום עד קצה גבול היכולת להנאה ממנה, ובכל זאת זה ממלא ולא מרוקן, ולא גורם לחולי (אכן אם מדובר בבני זוג שאינם נשואים, בוודאי ששייכת שם תלות רגשית וחולי. אולם בנישואין בריאים אין זה כך). מדוע?
נראה שהסיבה לכך היא משום שהאדם מחפש אישור וערך מבחוץ לו. כל עוד האישור וההנאה הם רק פנימיים, גם אם יש לו רוב כל, הוא עדיין לא מרגיש מספיק שמחה וערך. זה יכול להיות סתמי עבורו. כשזה מגיע מבחוץ, על ידי רב או דמות מוערכת או אוהב – זה נותן לו יותר את הערך ואת המשמעות והמלאות לכל מה שהוא עושה. הכל נצבע פתאום. ומדוע זה בנוי כך? משום שהערך צריך לבוא מרבש"ע, שהוא מחובר אלינו אך חוץ לנו. הוא הערך המוחלט מבחוץ שנופח ערך בכל, והכל נהיה צבעוני וחי. לחבר ורב יש מקום חשוב, אך רק כתוספת מסייעת ובלי שהדברים יהיו תלויים בהם.
אולי זה הסוד של דברי דוד על חברותו עם יהונתן: "נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים". יש מסבירים זאת בכך שבאהבת אשה יש מימד גופני ויצרי שגורם לאהבה גדולה שכזו, ודוד משתבח שאהבתו את יהונתן היתה כה גדולה אע"פ שלא היה בה את המימד הזה. אולם נראה לענ"ד לפרש על פי הדברים לעיל, שדוד משתבח בעצמו שאהבתו את יהונתן היתה כל כך נפלאה, בזה שהיתה כל כך נעימה – "נעמת לי מאוד", אולם לא היה בה חוסר בריאות למרות שאינה כאהבת אשתו. משום שכל אחד שמר גם על העצמיות שלו, ומתוך כך התחבר, וגם ה' היה במרכז האהבה, כמו שכתוב במפורש: "הנה ה' ביני ובינך עד עולם!", ושוב: "ה' יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך עד עולם"
