תורת הנפש

מי הוא האדם?
שאלה זו היא שאלה משמעותית ומהותית עם השלכות על כל תהליך טיפולי. התפיסה החילונית אומרת שהאדם הוא סוג של חיה משוכללת, המורכבת מדחפים ויצרים. הטיפול 'בחיה' כזו היא בעצם מציאת איזון בין הדחפים השונים, וזאת מחמת הסכמות חברתיות כאלה ואחרות. לעומת זאת, בהבדל חד, תורת הנפש לפי היהדות אומרת שהאדם הוא יצור נעלה, יסודו קודש, חלק אלוק ממעל, "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא".  עיקרו של האדם זה הנשמה האלוקית שהיא חלק בלתי נפרד ממנו. לפי תפיסה זו האדם הוא טוב מאוד ביסודו, והיצרים והדחפים הם דווקא החיצוניים לו. הסיבה לתקן את עצמו של אדם איננה מוסכמות חברתיות או "בשביל להסתדר בחבר'ה" אלא כי זו היא מטרתו העליונה של האדם, ולשם כך הוא נברא.

כוחות האדם:

מה מקור כוחות האדם? אדם מסוגל לא להתגאות. אך מה הסיבה שבגללה הוא לא מתגאה? האם זה רק בגלל שזה לא משתלם ולא כדאי להתגאות, משיקולים חברתיים וחשבונות תועלת ורווח מול הפסד, או שמא האדם לא מתגאה כי הוא קיבל מה' יתברך כוחות ענווה פנימיים? נתינה ועזרה לזולת- כי זה כדאי ועושה הרגשה טובה, או כי זה הרצון האלוקי העמוק? יש להבדלים אלו משמעות טיפולית כמובן, כיוון שברגע שהמניע לפעולות ולהתנהגות שונה, גם דרכי הטיפול שונות.

תפקיד האדם:

מה מטרת החיים של האדם ואילו יעדים מובילים אותו? לפי תפיסה חילונית האדם חי כדי לממש את עצמו, להנות כמה שיותר בחייו, להיות מקובל חברתית, ולזכות לכבוד. לעומת זאת לפי תפיסת התורה האדם צריך לקנות מידות טובות, לקדש את עצמו, להתרחק מכבוד, ילך אחר האמת, ולקדש שם שמיים. גם יעדי הטיפול מושפעים מתפיסות אלו. שאלות כמו – עד כמה צריך להתאמץ לשמור על שלום בית ומתי יש להיפרד? האם ניתן לסלוח על בגידות, ועל מה מותר לוותר מול הילדים ועל מה לא, כולן מושפעות משאלת תפקיד האדם. בטיפול הדברים מקבלים משמעות עצומה. הטיפול לפי תורת הנפש היהודית יהיה שונה לחלוטין מטיפול לפי הפסיכולוגיה החילונית.