בירור על מקומה של השמחה בחודש אב, ועל השמחה בכלל
משפט נפוץ בסגנון חסידי אומר – משנכנס אב ממעטין. והיאך ממעטין? – בשמחה.
על פניו, לא זו בלבד שאין זו קריאה נכונה, אלא אף מצליחה קריאה שגויה זו להפך לגמרי את כוונת חז"ל שאמרו זאת. אך מעבר לשנינות המהפכנית של המשפט הנ"ל יש מקום לדון עניינית – האם בכניסת אב או בתשעה באב עצמו נדחית השמחה לגמרי או שגם בעומק החורבן יש לה מקום מוגדר.
המובן מן הפוסקים הוא שהנדון הישיר של מיעוט השמחה הוא הצד המעשי, היינו מה מותר ומה אסור לעשות משנכנס אב (ע' סי' תקנא שעה"צ א), ולא דנים ישירות בשמחת הלב. אם כי אין להפריד ביניהם וודאי שרגש השמחה הוא הנידון העקיף בסוגיא.
ממילא כשדנים בנושא רגש השמחה אין משמעות מכרעת לדיוק לשונות הפוסקים "שאין שמחים כלל". אם כי פשוט שהנוהג מנהגי אבלות וליבו בל עמו כלל אין רוח חכמים נוחה הימנו.
[יש גם מקום לשים לב לחילוק ההלכתי בין תשעת הימים לתשעה באב בנוגע ללימוד פקודי ה' המשמחים, שמותר בתשעת הימים]
אז באופן פשוט הדרכת חז"ל היא של צער ואבלות, אם כן מה המקום בכלל לדון על שמחה?
למה לשמוח אם צריך להצטער?
יש החוששים לנזקים רוחניים הנגרמים ממחסור בשמחה. נכון שהרצוי היה שנקדיש זמן נכבד לצער על החורבן והחושך שאנו שרויים בו, אך הצער מהול אצל אנשים כערכנו בעצבות (כידוע שיש חילוק בין לב נשבר לעצבות), שהיא אם כל חטאת. בין אדם למקום – העצבות גורמת יאוש מקרבה לה' באמת והזדהות פנימית עם הרע והכיעור. בין אדם לחבירו – היא גורמת סבר פנים זועפות ומחסור בחיות וכח לקבל את השונה והאחר וכ"ש להשפיע לו. ממילא צער ללא פשרות הרי הוא כמצוה הבאה בעבירה, וכך לא נתקדם לתיקון הפגמים הרוחניים שביסוד החורבן ולאהבת חינם.
לכן, אמנם יש צדיקים שמידותיהם מבוררות ומצטערים ללא חסרונות העצבות, אך ההדרכה לאנשים כערכנו צריכה להיות עם קורטוב שמחה. אמנם ודאי לא גלויה ובולטת, אך גם לא מבוטלת כליל.
ישנם כמה ערעורים על חששות אלו. יש לשים לב ולראות גם את הצד השני של המטבע – שכנגד הנזקים של חסרון השמחה עלולים גם להיות נזקים בכבילות אליה, ובאי הנכונות להיות גם ללא שמחה כלל (שלעיתים נובעות מפחד שטחי, מופרז ולא מוצדק).
בנוהג שבעולם אדם לעולם אינו שמח עד הסוף ולעולם אינו מצטער ובוכה עד הסוף. כשנמצא באירוע משמח מנקרת בלבו השאלה – האם הכל כבר טוב ומושלם? הראויה כעת שמחה שלימה? והלא יש כהנה וכהנה צרות. וכן כשליבו נשבר, מיד נתקל במחסומים המונעים אותו מלהשבר ממש, הרי לא הכל רע, בל נשכח את צדדי המציאות האחרים, הנעימים.
גישה זו משאירה את האדם ברדידותו, קירח מכאן ומכאן, שמעולם לא היה באמת שמח ולא היה באמת עצוב. משא"כ כשמייחד זמן לשמחה וזמן לעצב וכדו' מסוגל לתת משקל לכל אחד מתנועות הנפש העמוקות והאיתנות הללו. הוא מסוגל לחוות שמחה עמוקה ומאידך גם שבר עמוק.
ישנן כמה השלכות חיוביות להתבטאות שלימה של צדדים בנפש, ביניהם שברון הלב, מלבד עצם הופעה בריאה של אותו צד. החרטה על חטא, כשהיא איננה עד דכדוכה של נפש, עלולה לפספס את מטרתה. משום שמסקנת החויה של חרטה בינונית כזו תהיה – החטא אינו סוף העולם. וזו עלולה לאפשר חטאים נוספים בעתיד, חלילה.
לפיכך, כיוון שלאנשים כערכנו, שאין מידותיהם מבוררות עד כדי ניסור העצב מהצער, יש נזקים כך וכך, נזק בחסרון השמחה ונזק בהישארותה, מאי חזית דהאי עדיף מהאי? ויש מקום לומר שאין לנו אלא לנהוג בתמימות כרוח ההלכות הנ"ל ולגרש כל שמחה מהלב.
סיבה נוספת לשמוח גם בשעות קשות
אכן ישנה סיבה יותר מהותית לבקשת השמחה באיזשהו רובד גם בשעות קשות אלו. והיא ענין בירור המדות ע"י ההפרדה והנסירה, כמבואר במוסר אביך, פרק ג', וז"ל: “בירור מדות הנפש יש בו שני ענינים. הא' עצם ידיעתו להבחין בהן בין טוב לרע, לחלקן על משמרותן, לישבן בנפש ולהלבישן עליו, ושיהיו מוכנות ברשותו בכל עת. הב' הפרדת המדות ונסירתן. ביאור הדבר: …יש מדות שהן מצרניות מטבען, וכשרוצה האדם לצייר בו איזו מדה, שלא באופן ברור, תמשך ממילא אחריה הסמוכה לה, אע"פ שאינה הגונה ואינה דרושה לחפצו. וצריך האדם להעמיק לדעת להפריד בכח החכמה והבינה.
…רבו המדות שצריכות נסירה, שכל-זמן שהן דבוקות זו בזו לא תביאנה פרי-ברכה.
…ובאמת אע"פ שמצד חצוניותן כמו דרך אחד להן אבל בעומק שרשיהן הן רחוקות מאד זו מזו”.
העולה מהדברים הוא, שלא זו בלבד שהמידה הטובה גוררת עמה מידה רעה דומה ועמה את נזקיה, אלא שהנזק היותר מהותי הוא שכאשר המידות מעורבות ולא מבוררות טוּבה של המידה הטובה עצמה אובד ואיננו.
ובנידון הנ"ל, כאשר שברון הלב והעצבות באים ביחד – לא מדובר רק על תוספת בעלמא של נזקי העצב, אלא כל המטרה שלשמה באנו אל שברון הלב מתמעטת, ובאחוזים מסוימים מתפספסת!
ויובן הדבר על פי מה שכתוב בשיחות הר"ן, אות מב:
"עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברֹגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך, חס ושלום, על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו וכו'”
כשאדם עצוב הוא אינו בהכרח כועס באותה שעה, אם כן מדוע הוא "כמו בכעס וברוגז"? ר' נחמן מלמד אותנו, שבכל עצבות גנוז יאוש קטן, יאוש מהמציאות הנוכחית, אי רצון במציאות הזו, שהיא לא כפי רצוני, שאינני מרוצה ממנה. בעומק היחס שלו למציאות מונח היחס שלו לה'. לכן בעומק הניכור שלו למצב הנתון מונחת הרגשה שהוא לא מרוצה מהנהגת ה' אותו. וממילא חבוי שם כעס על ה', חלילה.
לעומת זאת ישנו "לב נשבר". איך מרגיש אותו תינוק הבוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו? הלא הקרבה לאביו היא כל עולמו. למה בבכייתו לא מורגשת תלונה? משום שאביו הוא כל עולמו של התינוק וכל כולו אמון על אביו, כאשר ישא האומן את היונק. משום כך גם כאשר הוא מרוחק הוא עדיין בעומק נפשו אמון על אביו (ובתוך אמון זה טמון גם שהכל לטובה, אך לא בהכרה נגלית), ומתוך קשר זה הוא שופך נפשו לפניו על מרירותו וצערו.
הבן המתחטא אמנם לא ממש חש בגלוי ובבירור שהוא מרוצה מהנהגת ה' אותו, וממילא מהמצב הנתון, ואולי הוא אינו מודע לכך שבעצם הוא איננו מיואש כלל. אבל האמון המביא לתחושות אלו (התחושה שהוא מרוצה מהנהגת אביו ואינו מיואש) נמצא בבסיס צערו והשתפכות נפשו.
[במילים אחרות- העצוב בא מהמציאות השבורה אל ה', והמתחטא בא מה' אל המציאות]
כאשר הצער והעצב ממוזגים זה בזה, עלול האדם להצטער על החורבן או על ריחוק מה' וכדו' מתוך עמדה נפשית של מתלונן, חלילה. דבר זה פוגע כמובן בעצם ענינו של הצער הרצוי, שבמקום לקרב לכל טוב הרי הוא עצמו מרחק, במקום להעמיד את המצטער במהלך של תיקון הרי הוא מקלקל. ועמדה נפשית זו תבוא ממילא לידי ביטוי בתפילתו, שכשיבקש שיבנה בית המקדש בעצם כועס על ה' שהחריב אותו, ועל כך שאנו כל כך ירודים וחוטאים, ומתלונן על ביש מצבנו בהפצרה חסרת דעת.
השמחה היפך היאוש!
השמחה, במובנה הבסיסי, היא היפך היאוש. כשמכיר שהשינוי לטובה קרוב לנפשו זוהי שמחה (ע' אורה"ק ג' עמ' קה). לכן במובן הזה יש צורך מכריע בשמחה גם בעומק החורבן וצערו, במובן של שלילת העצבות. שכאמור העצבות הורסת באופן מהותי את הצער על החורבן עצמו, ולא רק נזקים נלוים, ויש לעבוד תוך כדי הצער על שלילתה המוחלטת. עצם שלילת העצבות והיאוש זו הדרגה הבסיסית של השמחה, בה אין השמחה בהכרה מורגשת וגואה. לכן בימי צער אין השמחה מורגשת בלב כלל, אך במובן הכרתי מסוים עליה לעמוד בבסיס הכל.
לאור זה ניתן להתבונן שנית במשפט הנפוץ בסגנון החסידי דלעיל. המשפט מדריך אותנו להעמיק ולדייק במיעוט השמחה, ולוודא שהמיעוט יביא אותנו לצער הרצוי והמתקן, אך יחד עם זאת לא נגרר לעצב מלא תלונות וכעסים פנימיים.
יהי רצון שיתהפכו ימים אלו במהרה לימי ששון ושמחה בגאולה השלמה.
כותב המאמר - ירון בשן
הערת אגב – מקומם של התלונות:
יש הטוענים שמצינו בחז"ל תיאורים של תלונה על מעשי ה' לעמ"י המוצגים באור חיובי. ומכאן סוברים שבעמקות וכנות אי אפשר ולא נכון לטייח את הרגשת מרירות הלב, ואין זה מתפקידנו "להגן" על ה' (הוא לא צריך אותנו) בעטיפות של אמונה, אלא אדרבה מתוך אמונה חזקה להיות מסוגלים גם להתלונן.
מלבד שקשה ליישב על הלב יחס כזה לה', ומלבד שיש להסביר מדרשים מסוימים כהדגשת רעיון ע"י אמצעי של גוזמא, עוד יש להסביר זאת כנ"ל, היינו כעין התינוק הקובל לפני אביו. צדיק שבא מתוך עצמה אדירה של אמון בה', כשהוא מבטא בכנות את הצער האיום של עמ"י אין זה נקרא שוב תלונה, פנים חדשות באו לכאן. ואף אם מבחוץ יוכל להיראות כך, תוכו רצוף התחטאות לפני המקום.
