הבנת החורבן ברובד פנימי, והתיקון הנדרש:
א-חורבן מלשון חרב, יבש חסר מים. חוסר בחיות, חווית המקום בו הכלים עדיין אינם מתוקנים וממילא חויה של יובש וחוסר. אך החיסרון הזה לא נחווה כרצון, אלא כלי שבור, שממון, חויה של התפרקות.
ובאמת זו תוצאה של שימוש לא נכון בכלים, בנפש, הגורם שבירה והסתלקות האור. מכתב מאליהו (כרך ב' עמ' 49 ) "פורענות- חורבן, ואבילות, תכליתה להוליד בלב האדם יאוש מהעולם הזה (תוספת שלי: כעומד בפני עצמו), והיא הדרגה התחתונה של ביטול היש"
איכה פרק א (ח) חטא חטאה ירושלם על כן לנידה היתה כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה גם היא נאנחה ותשב אחור: (ט) טמאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ותרד פלאים אין מנחם לה ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב:
ענין הנידה, הוא ההתפרקות של ההזדמנות לחיים, הבייצית. ועי"כ הגוף יוצר את התנאים לקליטת זרע והבאת חיים במחזור חיים הבא.
מתי אנחנו חווים חורבן בנפש? נקדים שהתנועה שלנו היא ע"י רצון שמתפתח, ומריץ אותנו ליעד מסוים. ומשם הרצון נותן לנו כח להשקיע כוחות עד לקבלת אותו הדבר הנחשק. חוית החורבן נוצרת כשאנו קולטים שלא נזכה לאותו הדבר הנחשק. ואז מה שקורה זה שבעצם "נכבה המנוע". ככל שרצינו והשקענו, כך האכזבה, והכאב גדולים יותר. ומתוך הכאב נוצר בנפש יאוש, שענינו להקל מעלינו את ה"תוחלת ממשכה מחלה לב וגו' "(המשלי פרק יג יב). ושם זה לא הרגשת חיסרון, רצון אלא שם זה חווית השיממון, חוסר חיים, חוסר רצון. ושם אנו עומדים בפני השאלה "איך ממשיכים?!", ויותר מכך "לאן ממשיכים?!", ולפעמים ממש "מאיפה לוקחים כח להמשיך?!".
תחילה צריך באמת לכאוב, להתאבל. בעצם לא להתנתק מהלב, מהחומר שלנו, מהרצון הפגוע, החיבור לנפש, ולכאב הנלווה עימו. כל זה הוא חלק מהמציאות ומהמרכיבים הנצרכים להתחלה חדשה נכונה יותר. כך ה' ית' מנהיג אותנו בדרך תורה ובדרך של יסורים. לא נכון לדלג על השלב הזה ולכן ההלכה מחייבת 7 ימי אבל. לכן אנו כל כך זקוקים לשתף בקושי, לחוות שמזדהים איתנו. רק שבאמת לא נכון לשקוע שם כך אסור להתאבל על המת יותר משנה כמובא בתלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כז עמוד ב: "ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי – על מת אחר הוא בוכה", חידושי הריטב"א מסכת מועד קטן דף כז עמוד ב:" פי' שנראה כמי שמתאונן על הדיין וקורא תגר ולפיכך פנקסו נפתחת לפניו". והרמב"ן (דברים יד א) מבאר הטעם שאסור להתקשות על המת, שנשמת הישראלי אינה נאבדת ח"ו, אלא הולכת לעולם שכולו ארוך, ועל כן אין ראוי לבכות ולהצטער עליו יותר מדאי.
ובברכות ה. אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'…..ואם קבלם מה שכרו – יראה זרע יאריך ימים; ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, שנאמר: וחפץ ה' בידו יצלח.
ומשם לחזור ולצייר את הרצוי לאור התכלית, שהיאוש יכוון לעולם לעוה"ז (כנפרד, ועומד בפני עצמו) המאיסה בשקר, מאיסה בחשבונות הרבים, כל התחבולות שלנו שבעומק ליבינו אנו יודעים שלא זה מה שה' ית' רוצה מאיתנו, מאיסה בניסיון שלנו להצליח בחיים בלי ה' ית', מאיסה ברשלנות שלנו, מאיסה בוויתור על הגדלות של הגשמת יעודינו, מאיסה בדאגה היתירה לכבודינו וכד'… ולחזור ולהערך מחדש להמשך תנועה מדויקת יותר לעבר התיקון. להתחבר להרגשה שאם לא הטוב האמיתי, מה שבאמת אני משתוקק לו "למה לי חיים?!".
ואם עשינו כל זאת גדלנו דרך החורבן התקנו והתדייקנו, ביררנו את רצונינו האמיתי מהסיגים המעורבים בו, הטהרנו מטומאותינו. ובכך יצרנו את התנאים לקליטת השלב הבא המחזור הבא של החיים, בדרך אל הגאולה השלמה ברחמים בעזרת ה' ית'.