החסד העצום של התשובה
עומדים אנו בפני ימים נוראים, משום שהם נוראי-הוד. מדובר בימים שבהם ה' פותח לנו פתחים גדולים כדי שנוכל להתנקות לחלוטין ולשוב להיות זכים וטהורים, שנוכל להתחיל שנה חדשה עם דף חלק, ולקבל המון כוחות וסע"ד. האור של יוה"כ הוא אור עצום ונורא, אור מהעוה"ב, מהמקום שהתשובה קדמה לעולם. כדי לזכות לאור הזה אנו צריכים לגלות את רצוננו האמיתי, לרצות גם אנחנו להיות נקיים, למאוס בחטאים ובריחוק, ולתת לקב"ה לנקות אותנו. יש פה במפורש יום של חסד עצום-עצום. "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ". יום שנועד רק לטובתנו, מתוך אהבה גדולה עד-מאוד אלינו.
רצינות התשובה
אולם, מצד שני, כגודל ההזדמנות, כך גודל האחריות. אם אבא פותח כאלו פתחים ויוצא מגדרו לקראתנו, עלינו להיענות לידו המושטת. רואים במפורש שהתורה מבקשת מאתנו לעשות את ההכנות הנדרשות מצדנו – להתענות חמשה עינויים ולשוב בתשובה מעומק הלב.
יש להבין שלא עסקינן בשחור-לבן – זכאי או חייב. יש המון גווני ביניים. כגודל ההכנה, ההשתדלות והמאמץ מצידנו, כך הסליחה תהיה מלאה יותר, הטהרה תהיה שלימה יותר והכוחות שנקבל יהיו משמעותיים יותר. לכן מוטל עלינו לעשות את המקסימום שביכולתנו כדי לשוב באמת. באופן כזה גם לא נרגיש "צבועים", לא נרגיש שאנחנו "עובדים על עצמנו" או על הקב"ה.
לכן לא ייתכן להגיע ליוה"כ בלי ידיעה ברורה על מה אנחנו רוצים לעשות תשובה ואיך בכוונתנו לעשות זאת. אין די בהתרגשות הלב לעשיית התשובה, אלא יש לערב בה את השכל, בהשקעה רבה של מחשבה, ניתוח ותכנון.
לכן חובה עלינו לעשות כל שלב משלבי התשובה בצורה מחושבת, עד כמה שידנו מגעת, ולהתכונן לזה כבר לפני יוה"כ. לשם כך בעצם ניתנו לנו עשרה ימים, שבהם גם קל יותר לשוב, ולא רק את היום עצמו.
שלבי התשובה
"ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר 'יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו'. וכן יתנחם על שעבר, שנאמר 'כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הִוָדעי ספקתי על ירך'. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר 'ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום'. וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" (רמב"ם הל' תשובה ב, ב)."
לשלבי התשובה שהרמב"ם מונה בהלכה זו, יש שמות ידועים יותר: הכרת החטא, חרטה וקבלה להבא – ונוסף להם חיוב הוידוי. כוחו של הוידוי, וכוחו של דיבור בכלל, הוא לתת כוח ותוקף למחשבות, בכל אחד משלשת השלבים. הוא גם מעמיד את כל עבודתנו לפני ה', לשמו, והוא גם מעין קרבן חרטה ובושה, כי לא פשוט להודות בפה מלא שאנחנו לא בסדר.
נשתדל לעבור על השלבים לפי הסדר, ולהבין מה נדרש מאיתנו בכל אחד מהם, אם רוצים שהתשובה אכן תהיה רצינית.
השמחה בעבודת ההשתפרות
בדרך כלל אנשים נרתעים מלהתבונן בדרכם ומלחשב את חשבון נפשם, משום שאינם רוצים לגלות את פגמיהם ואת בעיותיהם. אולם יש לדעת כי מטרת ההתבוננות אינה למצוא את החסרונות כדי לגלות כמה אתה שפל, אלא למצוא את הפגמים – כדי לתקנם, לאתר את החסרונות – כדי להשלימם, להצביע על הבעיות – כדי לפותרן.
משל למה הדבר דומה, לאדם שמכניס את רכבו למוסך, שהוא רוצה מאד למצוא את הבעיה ברכבו, כדי שבעל המוסך יוכל לתקנה. וכן חולה, שמייחל שהרופא יצליח לזהות את מחלתו, כדי שאפשר יהיה לטפל בה. וכך הוא גם בחולי הנפש.
ולפיכך, ההתבוננות צריכה להביא את האדם לשמחה גדולה. דוקא כשהאדם מוצא את שורש הבעיה שלו, עליו להתמלא חדוה, שכן עתה יודע הוא מהי נקודת התיקון שלו, ומהו תפקידו כעת בעולמו.
אמנם אמת היא, שרוב ההולכים בדרך זו, מתמלאים תחילה עצבות וייאוש, משום שזו להם הפעם הראשונה שהם עומדים נוכח פנימיותם, וחושפים את כל אשר מתחבא בתוכם, והגילוי של החסרונות ודאי ממרר הוא את האדם. אך אט אט, כשלומדים איך לתקן ואיך להשתפר, מקבלים מזה סיפוק עצום, וההתבוננות מביאה שמחה גדולה בלב.
הכרת החטא
כדי לעשות תשובה, קודם כל חובה עלינו לזהות במה נכשלנו, כדי שנוכל לתקן. כמו כן, אין להסתפק ב"כותרת" בלבד, אלא לנסות לפרט לעצמנו עד כמה שאפשר את המקרים והמצבים שבהם נעשה החטא. אם יש רשימה ארוכה, צריך להתמקד בדברים המרכזיים ביותר בכל נושא: דקדוק במצוות, לימוד תורה, תפילה ומידות.
מומלץ מאוד שלא להסתפק בהתבוננות במחשבה בלבד, אלא לכתוב את המחשבות כסדרן. יש לזה מספר יתרונות חשובים:
ריכוז – מחשבות מטבען נוטות לסטות לנושאים שונים באופן אסוציאטיבי, והכתיבה עוזרת לרכז אותן לנושא המבוקש.
חזרה – אם כותבים את הדברים, אפשר אחר כך לחזור עליהם, גם כדי לחדד את התובנה בהם וגם כדי לרענן אותם בשלב מאוחר יותר.
הכנה לוידוי – הכרת החטא היא שלב הכרחי כדי לקיים את מצות הוידוי כהלכתה, ואם אדם כותב את מחשבותיו הבונות את הכרת החטא, יהיה לו קל יותר לסדר את הדברים ולאומרם בוידוי.
יש לשוטט בדעתנו על השנה שחלפה ולזהות את הכשלים, את הזלזולים ואת הנפילות. מי שמתקשה בהעלאת רעיונות לדברים שיש לתקן, יכול להיעזר בשער ג' מהספר 'שערי תשובה' לרבנו יונה, שנותן רשימה של מצוות ואיסורים, מסודרים לפי סדר חומרתם ומדרגותיהם, שעל האדם להישמר לקיימם ולא לעבור עליהם.
יש להדגיש שישנם דברים שאינם בדרגתנו כרגע (לא מדובר על איסורים, אלא על דרגות בביטול תורה, או בכוונה בתפילה, או שלבים בעבודת המידות), והם לא נחשבים כרגע לחטאים לפי דרגתנו. חשוב להיות ריאליים כדי שתהיה הכרת אמיתית בחטא וכן חרטה אמיתית וקבלה להבא ריאלית.
חרטה
השלב הבא בתשובה, אחרי שזיהינו את החטאים שעליהם אנו רוצים לעשות תשובה ודקדקנו בפרטיהם, ובכלל הבנו את מצבנו ומעמדנו הרוחני, הוא החרטה. המטרה שאליה אנו שואפים להגיע בעבודת החרטה היא שנחוש כאב אמיתי בלבנו פנימה, הן על הריחוק שלנו מה' יתברך והן על עצם העובדה שעברנו על רצונו במעשה זה או אחר.
זה לא פשוט. הרבה פעמים אדם יודע שהוא עשה משהו לא טוב, אבל "תכלס, בינינו, אני לא מצטער. זה היה כיף". או: "אין מה לעשות, ככה זה, זה מה שמגיע לו". לכן חייבים עבודה פנימית שתביא לחרטה.
תחושת הכאב היא רגש. השאלה היא כיצד אפשר להתחיל להרגיש?
יש לדעת שהרגש מושפע מאוד מהשכל. איננו יכולים לקבוע לאיזו רמה של התרגשות הלב נוכל להגיע, אולם עלינו לנסות להגיע להבנות השכליות שיסבירו לנו כמה לא טוב היה לנו החטא, לנסות להפנים זאת, מתוך לימוד ומחשבה ("וידעת היום – והשבֹת אל לבבך" (דברים ד, לט); חכמה-הבנה, בינה–פירוט, ודעת-חיבור). ומתוך כך לקוות לרחמי שמים שהי"ת יפתח לנו את הלב. ר' מנחם מנדל מקוצק דרש מהפסוק "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו, ו): עלינו מוטל לשים את הדברים על הלב בלבד, מבחוץ, והם כבר ייכנסו מעצמם ויפעלו את פעולתם (הובא בשם משמואל פרשת ויחי שנת תרעד). התעוררות חרטה רגשית מגיעה מאוחר יותר מעצמה, ואין הדבר תלוי בנו כלל.
ברמה המעשית, אותה "שימה על הלב" משמעותה שנגיע למצב שכאשר נחשוב על הדבר הרע שעשינו (או המידה השלילית שנכשלנו בה), נרגיש באופן טבעי שלא טוב לנו עם זה, שאנחנו לא רוצים את זה, שאנחנו רוצים לנהוג אחרת. ננסה להחיות את המצב הרצוי מול המצב שאינו רצוי, ושיהיה ברור לנו שבזה אנו רוצים ובזה לא.
החרטה בתפילה
עבודת החרטה מקבלת ביטוי גם בתפילה. על פי נוסח הוידוי שתקנו לנו חז"ל, אנו אומרים: "אלוקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי; הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה". זוהי תמציתה של החרטה, כאשר מילים אלו מבטאות את החרטה הכללית על עצם הריחוק מה' יתברך, בעצם ההעמדה שלנו מול בוראנו ("הרי אני לפניך"), וזהו גם סיכום לחרטה הפרטית על כל חטא וחטא, שעיקר מקומה בעצם פירוט החטאים.
אלא שאם ננסה בכל פרט ופרט שבוידוי להגיע לעומק החרטה האפשרי, הרי שהוידוי יארך שעות רבות, וזה כמובן לא שייך; מה גם שיש להניח שלרוב רובם של האנשים אין כוחות נפש מספיקים לעמוד בזה. לכן גם בעבודה זו, כמו שלמדנו בהכרת החטא, יש להתמקד בתחומים מסוימים, ורצוי לחלקם לארבעה דלעיל: דקדוק במצוות, לימוד תורה, תפילה ומידות רעות. כיון שהוידוי חוזר בכל תפילה מחמש התפילות של היום, כדאי לנצל זאת ולמקד את העבודה אפילו יותר, ובכל תפילה להתרכז בדבר אחד. המלצה אישית: בערבית לעבוד על החרטה בעניין התורה (כמובן, חרטה ביחס לאותם דברים שזוהו בשלב 'הכרת החטא'); בשחרית על התפילה; במוסף על המידה הנבחרת; במנחה לעשות 'חזרה' על כולם, כהכנה לשלב השיא – והוא תפילת נעילה, שתהווה חזרה מסכמת על כל העבודה של היום.
קבלה להבא
ביום הכיפורים אנו אומרים וידוי בנוסח שתוקן על ידי חז"ל. בעיון בנוסח זה אפשר לזהות את ההכרה בחטא ואת החרטה עליו, אולם הקבלה להבא חסרה, לכאורה. דבר זה תמוה ביותר, שכן ללא שלב זה, התשובה כולה לוקה בחסר, ומדוע תיקנו לנו חז"ל נוסח מַנחֶה לתשובה, שאינו שלם?
התשובה לשאלה זו היא שהקבלה להבא דוקא כן מופיעה, אך לא באופן שבו היינו מצפים שתופיע. אמנם אין אנו אומרים: "והריני מקבל עלי לעשות כך וכך", אולם במקום זאת אנו אומרים, בקטע הפותח במילים "אלוקי, עד שלא נוצרתי איני כדאי" (המכונה "תפילת רבא" ומקורו בגמרא ברכות יז ע"א): "יהי רצון מלפניך, ה' אלוקי ואלוקי אבותי, שלא אחטא עוד"!
ומדוע? משום ש"מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה"! כיון שאדם אינו יכול לתכנן "כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי" – ואם עושה כן, מועילה מחשבה זו להשבית ולבטל את תכניותיו – לכן את הקבלה שלנו להבא אנו מבצעים בעצם… בִּתפילה. אנו פונים למי שבאמת מחליט מה יהיה בעתיד, מה נצליח לעשות ולתקן ומה לא – ומבקשים ממנו שלא נחטא עוד, כיון שאנו באמת רוצים שלא לחטוא…
הכרה זו במלכות ה' איננה פוטרת אותנו מאחריות על מעשינו. להיפך, היא מחזקת את האחריות שלנו כלפי הקב"ה – אלא שמכאן ולהבא אנו בונים מחדש את מערכת היחסים שלנו אתו. לא עוד "אני עושה" ו"אולי ה' יעזור", אלא "אני רוצה ועושה השתדלות ככל יכולתי" – ו"ה' יתברך עושה". מערכת היחסים הזאת מופיעה במקורות בצורות רבות: "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג, ז); "אמר הקב"ה לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו" (שיר השירים רבה ה, ב); "בא ליטהר – מסייעים אותו" (שבת קד ע"א) ועוד.
אנו נשתדל לקבל על עצמנו בהתבוננות ומחשבה מה וכיצד לתקן, אולם בתפילה אנו באים ואומרים: בלעדיך אין אנו יכולים, אנא עזור לנו להצליח.
מה מקבלים?
הקבלה החשובה ביותר שאדם יכול לקבל על עצמו היא לערוך חשבון נפש, בהתמדה. עדיף מדי יום ביומו, אבל אפשר גם אחת לשבוע. זמן שהאדם מקבל על עצמו, בעזרת ה' ובלי נדר, להתפנות משאר עיסוקיו, לשבת בנחת ולהתבונן במעשיו. בזמן זה, שחייב להיות חצי שעה לכל הפחות (כפי שלמדנו בתחילת הפרק הזה), הוא יסקור את התנהגותו במשך היום בהקשר של הנושא שעליו הוא בחר לעבוד, בבחינה ישרה ואמיתית. אם יגלה שהמצב טעון שיפור, הוא ינסה לחשוב על דרכים לתיקונו; ואם יגלה שהוא נהג בסדר, יחשוב כיצד יתקדם הלאה, מה יעשה כדי לחזק את המצב החיובי הקיים או כדי לצעוד מדרגה נוספת קדימה.
מעבר לקבלה כללית זאת של עריכת חשבון נפש, צריך אדם לקבל על עצמו גם קבלה מסוימת כפי יכולתו בתחום שעליו הוא עובד, מתוך אותם ארבעה תחומי-על שדיברנו עליהם (מצוות, תורה, תפילה ומידות).
